כצלם שחוקר ומתעד עם המצלמה את העירום, הארוטיקה והמיניות אני פוגש הרבה נשים שמגיעות אליי לסטודיו בעשור של גיל הארבעים. כמעט כולן עסוקות ברמה זו או אחרת בענייני דימוי גוף, ביטחון עצמי, תפיסה עצמית (האם אני אוהבת את מה שמשתקף לי במראה) והממשק עם הסביבה (האם אני נתפסת כמושכת? מה הוא / הם רואים בי?). זה מקסים בעיניי, ואף נוגע ללב.
בוקר או ערב? ואולי לילה? צהריים? בתוך הסטודיו אין כמעט משמעות לשעה. אולי כי אין כאן אור יום טבעי שחודר פנימה, ואולי כי ההוויה של המקום שואבת את הבנאדם לתוך איזשהו סטייט אוף מיינד משוחרר. משוחרר מבגדים, משוחרר מכבלים, משוחרר גם מהזמן.
היא מתקלפת כאן, מולי, מול המצלמה. מתערטלת. בשבילה, רק בשביל עצמה. הלקוחות שלי הם כאלה. בשביל עצמם. לכל היותר בשביל בן או בת הזוג. פרטיים. כאן ועכשיו אני השיקוף שלה, המצלמה שלי היא הראי שבין רגליה, הסשן הזה כולו הוא צלילה לתוך ראשה, עמוק, למקום בו רוחשות ותוססות הפנטזיות. היא חוצה בקלילות את הקוים שבין הארוטיקה לפורנוגרפיה. ולך תגדיר את הקוים. הסופר אלן רוב גרייה כתב ש"פורנוגרפיה היא הארוטיקה של האחר" ואחרי שעות אינספור במחיצתם של אנשי הארוטיקה, אני מוצא שהפורנוגרפיה טבועה בנו כל כך עמוק שזה כמעט מובן מאליו שהיא פורצת אל פני השטח מבעד לסדקי המעטה המהוגן. תן לאדם את המרחב הבטוח, המאפשר, המעודד וזה פשוט שם. השחרור נטול העכבות הזה. זה מתחיל בבדיקה קטנה של המרחב. "בטוח לי כאן? אני מסוגלת לשחרר?" הטופ יורד. הידיים לא מכסות את שנחשף. המבט יציב ובטוח לפנים. המיינד קשוב להוראות שלי אבל גם לקצב הדופק המתגבר בפנים, מתחת לעור. אחר כך באותה הדרגתיות מענגת ומענה מגיע העירום המלא. הקלה. הפריט האחרון של הבגד נזרק בחופזה כמעט. הוא כמעט מרעיש בנוכחותו הלא רצויה. "תן לי להשתחרר ממך כבר" היא מצליפה בו, ואני מצלם אותה מעיפה תחתון או גרביון הצידה. עכשיו היא לפתע במרחב חדש. אין פה בגדים לדגמן, בדים לפלרטט איתם, להתלטף בהם. יש גוף, הכי נוכח ועירני בעירומו, כאילו חוגג את צאתו לחופשי, והמבט תועה לרגע בתוך המרחב הזה. מסתכלת סביב. כורסא, כיסא, מיטה, רצפה… המוזיקה והדיבורים הם כעת כמו מעקה לאחוז בו ולהתקדם. אני בוחר להוביל אותה דוקא דרך מחוזות השתיקה. דקות של צילומים אילמים, נטולי תקשורת מילולית. רק דחיסת האויר שבחדר, נשיפת מכונת העשן, וסחרורו במערובלת סביבה. עכשיו זה כבר מיני, בוטה, סמיך. הנשימה שלה מתקצרת, הנגיעות שלה מתארכות. פיין טיונינג של האנרגיות בחדר, יש מקום להכניס בינינו גם חיוך, בדיחה, לנרמל את הסיטואציה ההזויה הזו. כי שעה אחורה זו היתה לא יותר מהזיה, וכעת – מרגע שנפרץ המחסום – זו סיטואציה נורמלית מדי, הגיונית עד העתקת הנשימה מהקונטרסט המסנוור. אני מכוון מחדש את התאורה. היא מכוונת מחדש את התנוחה. יוצקת לתוך ההעמדה שהצעתי את הסטייט אוף מיינד הרטוב והחמים בו היא שרויה כעת. אני אוסף קליקים יקרים של תמונות. בין קליק לקליק אני מנסה ללחוץ על כפתורי הזיכרון בראש. להקליט את הריחוף הזה, כדי לנגן אותו שוב במועד מאוחר יותר. אי אפשר ואין צורך, אני יודע, כי אין תחליף לדבר האמיתי, והדבר האמיתי לא הולך לשום מקום. זה בתוכנו.
את מעדיפה את העיניים קשורות או פקוחות?
היתה שתיקה של כמה שניות ואז ענתה: קשורות.
היא עמדה סמוך לקיר והמתינה.
הוא חזר לחדר והתקין על פניה מסכת עיניים, הידק מאחור שני אבזמים.
הוא הניח יד על מותניה והוביל אותה למרכז החדר ואז הורה: שבי.
היא התיישבה, בתנועה מהוססת, עד שפגשה את המושב הקשיח למגע,
נשמה בהקלה למגעו וייצבה את עצמה על קצה הכסא.
הוא נע סביבה במעגל רחב, כך סיפרו לה חושיה הדרוכים.
נשימתה התקצרה. הוא נסוג לעומק החדר והותיר אותה לעצמה.
שעה שהדמיון פעפע לתוך תחושותיה, תהתה האם הוא עוד כאן,
האם הוא מתבונן בה, או שהיא לבד.
אחרי כמה דקות חשה תנועה חרישית באויר שסביבה.
אחרי כן חשה חום קרוב. קרב.
אצבעו משחה את שפתיה ביין אדום. פיה נפשק מאליו ללקק.
כל היום לא מצאה בתוכה שקט. התרוצצה, תיזזה, היתה בתנועה מתמדת גם כשישבה. החום שטף אותה מבפנים. פתחה חלון, זה לא עבר. אחר הצהרים כשיצאה מהמשרד והלכה ברחוב הסואן לעבר תחנת הרכבת הבחינה בשקט שהשתרר. בפנים. המילים, היא חשבה לעצמה, הן נעלמו. היא לא מדברת, אף אחד לא מדבר אליה, היא יכולה להתכנס, לעבד. לעבד את אתמול, לפנטז את מחר.
אור אדום ברמזור. אנשים עומדים, מכוניות בתנועה. מעבר חציה ובצדו השני חיילת, זקן, אישה בשמלה שחורה וטלפון ליד האוזן. היא משוחחת עם מישהו. היא מחייכת. היא נראית לה בדרך להפגש איתו. היא מזכירה לה את עצמה. והיא מוצאת חן בעיניה.
אור ירוק. היא שוכחת לרגע להתקדם. אפטרשייב גברי עוקף אותה ומכייל חושים, מפעיל רגליים. חכה, לא סיימתי להסניף אותך. תן לי לנחש, תן לי לזהות. היא כבר על המדרכה בצד השני. מסתובבת לרגע לחפש את השמלה השחורה שכבר איננה נראית. היא מבולבלת. היא צועדת לתוך התחנה. ההוא עם האפטרשייב עובר בשער האלקטרוני.
הרכבת נכנסת לתחנה. תנועת אנשים ברציף. היא עומדת לעלות לקרון כשהיא שומעת ״סליחה, את עם השמלה השחורה!״. האפטרשייב מתקרב אליה ומגיש לה את האוזניות שלה שנפלו. היא מחייכת. תודה. על לא דבר. אפשר לשבת איתך? רק אם תספר לי מה עשית אתמול בלילה. מתאים… ואת תספרי לי גם?
שלושה קילומטר וחצי לתוך המסלול היא הרגישה את הגוף מתחיל להסתנכרן. הדופק, הצעדים, השרירים בכל איברי הגוף… זה היה כשהשתרר השקט המוכר, העוטף. עוטף אותה בבועה של שלווה וריכוז. היא רצה לתוך החשיכה בין צללים חולפים ושקעה לתוך עולמה הפנימי בעוד רגליה נושאות אותה קדימה, רחוק ככל שתצליח להרחיק, קרוב ככל שתצליח להגיע.
המחשבות נשאו אותה הרחק. היא אהבה את הרגע הזה שהמחשבות רצו מהר יותר מהגוף. כמו הערב. הוא רץ איתה יחד במחשבות. היא רצה והוא חיבק, היא ברחה והוא תפס, היא מעדה והוא הציל, היא ברחה והוא התאמץ ונלחם ולא ויתר. יחד הם הזיעו, לבדה היא הזיעה דמעות, ופתאום נרעדה בבהלה כשהקול הנשי בקע מהאוזניות ובישר לה על עשרה קילומטר שהושלמו.
"אתה נשאר איתי? ממשיכים?״
לרגע לא היתה תשובה, עוד צל פנס הלך והתארך עד שנעלם והוחלף בצל חדש וקצר שהחל להתארך גם הוא. ואז הוא שוב הגיח מהצללים, במבט המפשיט והרעב שלו, בתערובת המוכרת והסמיכה של גבריות עוטפת. רוצי, הוא לחש לה, רוצי רוצי אל תפסיקי, אני מחכה לך בסוף, כשירעדו לך הירכיים, כשתירטבי לגמרי. חפשי את השיא, רוצי.
את הכורסא הלבנה הצבתי בצד שמאל. אני עמדתי בצד ימין. לחצתי play והטראק שסיכמנו מראש החל להתנגן. הבאסים בעטו בבטן. היא נכנסה לחדר עשר שניות אחרי תחילת הקצב. התחלתי לצלם. תנועה, פיתול, עובדת עם כל הגוף זאת… עפה על המוזיקה… מתחברת לצלילים, מתרכזת, כולה בתוך הריקוד. מכיוון הכורסא הלבנה נרשמה תנועה קלה בין הצללים. הוא שינה תנוחה. היא המשיכה לרקוד והושיטה לכיוונו את היד, זקפה אצבע מורה כאילו ממסמרת אותו למקומו. צעד צעד, פעימה פעימה, התקרבה אליו בתיאום מושלם עם הקצב. כשגהרה מעליו והחלה אט אט בתנועה חושנית לבצע לאפ דאנס עברתי למצב וידאו. הפרק השני בריקוד המושחת שלהם התחיל.
היא מקיימת קשר הדוק עם ספר החיים. היא מרבה לקרוא בו ומרבה לכתוב. היא נוטפת מילים, מתעטפת בשתיקות. שתיקות שכולן שפה עשירה ושופעת, תשוקת המילה שנובעת ממנה. היא לוחשת. לחישות של עוצמה שקטה כזו, שמבקשת סדר בדברים. מה נכון, מה נכון לי, מה שלא נכון לא משנה בכלל. אין לו תכלית. בספר החיים שלה היא מתמסרת ליופיו של הרגע. מוסרת את עצמה במשמעת נזירית, בטבעיות שאין בה בכלל היסוס. כך ישבה מולי בבוקר של תשרי.
התבוננתי בה משך כמה רגעים. היא הישירה אליי מבט שהיה תערובת מושכת של חוכמה, אצילות וניצוץ של בישנות שהתבטא אולי באופן השקט שבו נאמרו דבריה. כך ישבנו זו מול זה. כיוונתי אליה את המצלמה וצילמתי. לקחתי את היין שלה והנחתי בצד. שאלתי: ״את טובה? זה מה שאת אומרת?״ היא השפילה מבט לרצפה וניהלה עם עצמה כנראה איזשהו בירור קצר. ״אני לא טובה. אני פשוט אני. נראה לי שכשהפסקתי להיות ׳ילדה טובה׳ למדתי לאהוב את עצמי יותר. אז היום אני שלמה יותר, אתה מבין?… ואני לא צריכה להתנצל. ולא להסתגף.״
רציתי לומר לה משהו אבל היא לפתע אמרה בשקט: "לא למענו בכל אופן״.
״למה את מתכוונת?״
״תראה אותי. הבט היטב. אתה יכול גם להמשיך לצלם. אני הולכת לתת לך הצצה לשק הסודות שלי.״
החדר היה תערובת של נר ויין. נמהלה בו בישנות של חדש והתרגשות של קצה. בחדר השני חיכתה המיטה אך בינתיים יין. ונר.
הן ישבו זו לצד זו אך פניהן אליי. כמו המתינו להנחיות או לקרדום לשבור בו קרח דמיוני. נשפתי וכיביתי את הנר. השתררה אפלה יחסית ובה ניצנצו רק אורות אלקטרוניים כלשהם ממכשור כזה או אחר של עולם המחשבים. ״שלבו ידיים״ הצעתי. מן האפלה נעניתי בתנועת צללים חפוזה. ישבנו כך עוד רגע ממושך ואז הדלקתי שוב את הנר. כוסית היין הלבן עטתה אגלי מים ותססה בועות. היין האדום שבכוסית השניה רק המתין לתורו להילגם.
אחרי דקות, מילים ולגימות לבנות ואדומות השתתקו שוב והביטו בי. תוכל שוב לעשות את הטריק עם החושך וההנחיה?
היה בוקר רגיל. הכנתי קפה שחור, לקחתי את הטלפון וספר שאני קורא ביד אחת ואת כוס הקפה ביד השנייה והלכתי לספה בסלון. בגלל חילופי העונות והימים המתקצרים עוד שררה עלטה בחוץ. שלוק התוכי כבר הרגיש אותי על אף השקט היחסי שבו התנהלתי ורשרוש מכלובו המכוסה סיפר לי שגם הוא, כמוני, סיים לישון. הסרתי את הכיסוי מהכלוב והתבוננתי בו כמה שניות לראות איך הוא התעורר הבוקר. ידעתם שגם תוכים, כמו בני אדם, יכולים לקום על צד ימין או צד שמאל? אצל שלוק זה מתבטא בהבדל בין להתנפל בניקורי מקור זועמים על הצעצוע החביב עליו כאילו העיר אותו כרגע באמצע חלום על תוכיה לוהטת לבין לדדות בשקט לעבר הקומה התחתונה בכלוב ופשוט לשבת ולהתבונן בי כשאני שותה וקורא תוך שהוא מתמתח ופורש את כנפיו במן התעמלות בוקר של תוכים.
כחלק משגרת הבוקר נכנסתי לפייסבוק. כלומר ניסיתי להיכנס. כשנזרקתי למסך ה login כבר היה ברור לי ששוב נחסמתי. ביצעתי כמתבקש כניסה מחדש עם שם וסיסמה ובמסך הבא – כמצופה – המתינה לי הנזיפה הממוחשבת הרגילה של פייסבוק: העלית תוכן לא הולם, אתה חסום. לקחתי שלוק מהקפה. הוא היה טעים. לקחתי עוד שלוק וציינתי באיזשהו מקום דמיוני בראשי את העובדה שהדופק שלי נשאר רגוע כמקודם, שמצב רוחי לא התקלקל ושלא חשתי למעשה שום דבר מיוחד בנוגע לחסימה הזו, למעט התגנבות של שמחה לאיזשהו מקום בשולי התודעה שלי. מארק צוקרברג נתן לי מתנה לחג: צו הרחקה ל 30 יום מפייסלנד.
כשנחסמתי בפייסבוק בעבר בגלל התמונות שאני מפרסם, על פי רוב תחושותיי נעו בין תסכול לכעס. כעס על חוסר הצדק והגישה הפוריטנית והמתחסדת של פייסבוק ותסכול על כך שאי אפשר אפילו לצעוק בקול רם (כי אני חסום) עד כמה זה מעוות וצבוע להשתמש באקט החסימה כלפיי בגין סוג התכנים שהעליתי. הפעם – כאמור – זה לא הזיז לי. במחשבה שנייה הודיתי לצוקי על המתנה. אמנם התחשק לי גם לשנות את תמונת הקאבר שלי בפייסבוק למשהו כמו: "פאק יו פייסבוק", אבל לא מתוך איזושהי מרירות אלא מתוך תחושה מתעצמת והולכת שפייסבוק מפסיקים לעניין אותי כפלטפורמה להביע את עצמי בה. בעוד שמדיניות האתר דוחקת אותי החוצה באמצעים ילדותיים כמו חסימה, אני למעשה רואה בכך דחיפה כלפי מעלה, רוח גבית. בחודש האחרון חזרתי לעדכן את הבלוג הזה. שחררתי את כבלי הצנזורה המטופשים עד רמת הזכוכית מגדלת (בחיי שהייתי לפני כן בודק אם רואים חריץ של תחת כדי לדעת אם אני מסתכן בחסימה או שהתמונה בטוחה לשימוש) והתחלתי להיות נאמן יותר לעצמי, לאמירה האמנותית שלי. תוך כדי כך גיליתי שגם המילים שלצד התמונות מתעוררות לחיים. וזה בעצם מה שאני רוצה לכתוב כאן בפוסט הזה.
האמנות עבורי היא לא רק ויז'ואל. כצלם אני משתמש בכלים ויזואליים כמו אור וצל ומצלמה וזויות צילום ואקססוריז, אבל ברור לי מזה זמן רב שהנושא בו בחרתי להתמקד הוא הרבה מעבר למה שרואים. ארוטיקה היא לא 5 דקות של צפיה ב"פורנהאב" (למרות שלפעמים כל מה שאיש או אישה צריכים זה חמש דקות ריגוש ופורקן קצרצר ו-הלאה, יש טאסקים לבצע או שינה לצלול לתוכה). ארוטיקה היא תוצר של המיניות שלנו. של מי שאנחנו, של מה שבתוכנו. כשאני מפרסם תמונה ומצרף לה טקסט כלשהו אני מצרף את עצמי: את מכלול החוויות, התובנות, התשוקות, הדמיון והמציאות שלי. ומנגד כשאנשים מתבוננים בתמונה שיצרתי וקוראים את הטקסט, הם מעמידים את עצמם מול אותו התוכן. מול האישה המצולמת, מול החוויה המתוארת, אפילו מול הסיטואציות (ואני רוצה להאמין שלפעמים גם בתוך הסיטואציות, במיוחד המענגות שבהן). רוצה לומר: העירום הוא רק הקליפה. ההתבוננות בעירום היא אקט מסקרן לא רק בגלל העירום עצמו, אלא בגלל חלון ההצצה למקומות נסתרים יותר בתוך האדם המצולם, ובתוך תוכו של הצופה.
אם נחזור רגע לפייסבוק (ממש לא בא לי אבל זה חשוב) – אני חושב שהפסקה האחרונה מבהירה כמה נלעגת ושטחית היא ההיטפלות שלהם לעניין העירום שהוא כאמור הקליפה החיצונית, תוך שהם מנציחים באמצעות הדרת העירום והארוטיקה את ההדחקה של הדברים הכי בסיסיים וטבעיים שיש בנו כמו מיניות, סקרנות ובאופן כללי אנושיותנו על חדריה השונים. מה מפחיד אותם שם בפייסבוק במיניות? הרי אלימות לא מזעזעת אותם. הרי שינאה, שטנה, גזענות והסתה – כשהם באים לידי ביטוי באמצעים ויזואליים עוצמתיים הרבה יותר מתמונת עירום אמנותית – יש להם מקום בפייסבוק. אין לי אלא להסיק שפייסבוק מנסים להרגיע איזשהו מצפון מיוסר ונטפלים לנושא הכי תמים שבסביבה, תוך שהם נישאים על גבי דעת קהל שמרנית ומתחסדת (ולא חסרים שמרנים בעולם. חלקם גם מייצרים את הזוועות הכי נוראות שתוכלו לראות בפייסבוק).
לצד היותי צלם של עירום וארוטיקה יש לי עוד כמה תפקידים בעולם הזה, אחד החשובים הוא היותי אב לילדיי. כהורה אני מוצא לא פעם את עצמי נוהג בבית בהיפוך לכללים של פייסבוק: אני לא אאפשר לילדיי כל עוד הדבר תלוי בי לצפות בסרטוני הוצאה להורג ועינויים (פייסבוק חושבים שיש מקום לתכנים כאלה באתר שלהם) אבל אני חושב שזה טבעי ובריא שהם יחשפו ליצירות אמנות, ואמנות עוסקת בין היתר גם בעירום וזה נפלא. בחן את עצמך: בטלוויזיה משודרת כעת כתבה על צייר מפורסם ובמסגרת הכתבה מציגים תמונה ריאליסטית שצייר ובה נראית אישה במערומיה. האם אתה: 1. מסתיר לילד את העיניים. 2. גוער בילד שלא יסתכל על "דברים כאלה". 3. מתעלם. 4. מחכה שהילד יצחקק במבוכה (כי החברים שלו מצחקקים במבוכה כשנושא העירום עולה) ומסביר לו שאין מה לצחקק ועירום הוא דבר טבעי ומסקרן ויש המון יצירות אמנות המכילות עירום. אני כמובן בוחר ב-4. אני לא דוחף את העירום בכח לילדיי, אבל לצד זה אני לא חושב שזה בריא לגדל ילדים בתפיסה כה מנוכרת כלפי הגוף האנושי, תפיסה שמדכאת סקרנות בריאה, תפיסה שמדירה בדרך גם אמנות לסוגיה.
המסע נמשך. ככל שאני מתחיל להיפרד מהפלטפורמה המסורסת והמסרסת שנקראית פייסבוק אני צולל יותר עמוק, מרשה לעצמי להעלות דברים מהקרקעית אל פני השטח. כפי שכבר ציינתי הויז'ואל הוא רק הקליפה. העיסוק שלי בעירום ומיניות כמו גם הטכניקות שמשמשות אותי בצילום כמו השמוש המגוון ב אור וצל הם סיור (אם תרצו – סיור מודרך) בעולם מרתק, עולם המבוגרים. עולם שמתנהל חליפות על פני השטח ומתחת לפני השטח. עולם בו שזורה התנהלותנו היומיומית (עבודה, פנאי, ספורט, חופש, לחצים, תחביבים…) יחד עם ממלכת הפנטזיות, התשוקות והאסוציאציות שמלוות אותנו כמעט בכל האספקטים היומיומיים הללו. מישהי כתבה לי אתמול תגובה נהדרת על הפוסט שפירסמתי, וכך היא רשמה: "ריגשת אותי בטירוף עם העור/אור והצל. זה כל כך נכון שהאור למעשה טומן בחובו אוטומטית את הנסתר. כמה נכון. כתבת משפט שהרים לי את הדופק בשניה". ובכן אני מצדי ממשיך לחקור בצללים ולפלרטט עם האור. ואני מקוה שתמשיכו להתרגש איתי. אומרים שדופק גבוה זה אימון מבורך 🙂