האם הארוטיקה מתה?

כשבועז כהן העלה פוסט נוסטלגי בפרופיל הפייסבוק שלו עם כרזה של הסרט "עמנואל" שהיה בשעתו פורץ דרך בעולם הארוטיקה, התפתח דיון מעניין ובו בין היתר כתב אחד המשתתפים שהמושג ארוטיקה כיום איבד כל משמעות. אני, כאדם שעובד עם ארוטיקה ויצרים בסטודיו, מצאתי את התשובה המיידית לאותה אמירה מאתגרת דוקא מחוץ לסטודיו; ברחוב או בכל מקום אחר, בלתי צפוי ומשעמם ככל שיהיה. אבל תיכף נגיע להווה ולעתיד. תחילה נתרפק קצת על הנוסטלגיה ומשם נתקדם…

אולי זה לא מקרי שסטודיו אקספוז נמצא במרתף. אולי צריך לרדת למעמקים כדי להצליח להתחבר למקומות הכמוסים והנסתרים בדרך כלל שלנו. אולי צריך את ההגנה הזו, הסביבה המנותקת מהחוץ, זו שמאפשרת לפרוש כנפיים ולעוף, גם אם זה מתחת לאדמה, כמה מטרים מתחת לרחוב הפועם שבחוץ, וכאילו מרחק של ארצות שלמות…
שעה מטורפת. מאוחרת. הזויה לגמרי.
היא שותה משקה שהביאו איתם, משהו שמיוחד רק לה. אני כבר מכיר את הדרינק שלה כי הם היו אצלי כבר. מתרגשת. מרוגשת…
הוא יושב על הספה בירכתי חדר הצילומים, מביט בה באהבה המיוחדת שלו, זו שאינה חונקת, זו שמעריצה, שולח לה חיזוק ומסר – תהני, תעופי גבוה. היא מדגמנת ברטט קל, כמעט בלתי נראה אבל אני מרגיש את הריגוש שאוחז בה.
הם כל כך עדינים ויפים, כאילו נמסים אל תוך הלילה בקלילות כזו, בתשוקה.
עכשיו הוא איתה על הסט, בכלל לא תיכנן להצטלם אבל היא לא מוותרת לו, ולמה שהוא יסרב?
קליקים של מצלמה, מוסיקה מתגברת, נחלשת, נמזגת לתוך נשימה. נשימות.

למחרת אני מקבל מייל: "אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהגעתי לריגוש כזה. אין ספק שהערב הזה יככב לנו במחשבות עוד הרבה זמן."
למייל מצורפת תמונה. ועוד הערה מקסימה בעיניי:
"צירפנו למייל תמונה שנשמח שתעלה לאתר… נכנס לראות (זה מוסיף מאוד לריגוש!) :)"

אז הנה היא. הנה את 🙂

תום קרוז הוא ביל, ניקול קידמן היא אשתו אליס, בסרטו של סטנלי קובריק: עיניים עצומות לרווחה (1999).

ערב אינטימי בבית, אליס מגלגלת משהו לעשן ותופסת ראש. מכאן מתחילה להתגלגל שיחה על קורותיהם במסיבה בערב הקודם, והדרך קצרה לתחום הרגיש של נשים, גברים, גבולות ופנטזיות.

ארוטיקה אוהבת קשרים. לא תמיד ברור הקשר, אבל הוא שם.
מקבץ תמונות של דברים שאפשר לעשות עם קשרים, ואפילו לא צריך פרוטקציה…

הימים כבר קצרים מאוד, השמש שוקעת מוקדם והערב הולך ומתארך.
אמנם יש יופי וחיוניות בשקיעות המאוחרות ובקצב התוסס של שעון הקיץ, אך שעון החורף והעונה המתפתחת כעת מזמנים לכם הזדמנויות מרתקות וחויות מרגשות. צריך רק לחדד את החושים.

להצטופף זה כבר לא בחוף הים

הסלון עושה קאמבק. לא, זה לא הסלון של האבטיח והגרעינים והופ, לרוץ הלאה (כי עוד יש אור בחוץ ואפשר להצטופף עם עוד מאה אלף איש בים)… זה הסלון של הכירבולית ומשקה חם… סלון של לרבוץ בלי למהר לשום מקום.
אפשר ורצוי לארגן איזה סרט טוב ולעמעם את האורות, לאות הזדהות עם החושך המוקדם בחוץ. אם האויר בחוץ קצת קריר אל תמהרו לסגור את כל החלונות, תשאירו לפחות חריץ ותנשמו… איזה כיף, מתי אפשר לנשום ככה בקיץ? אה כן, ותהיו ביחד, לא לבד.

לארח, להתארח

אז נכון שכבר לא נפגשים עם כל העולם ואשתו בחוץ, אבל זה הזמן דוקא לעבוד על המפגשים האחרים.
להזמין אורחים הביתה, לקפוץ להתארח אצל חברים, ואולי אפילו לארגן איזו מסיבונת סתוית… אלכוהול אגב מחמם יופי את האוירה כשקר…

לגעת

מה יותר מחמם מלגעת, להתכרבל, ולהעביר חום הדדי?… אז בבקשה, נא להתקרב! סוף סוף כבר לא חם ונגמרה העונה המיוזעת. אם אתם בכל זאת מתגעגעים לזיעה משום מה תטפלו בזה בדרכים אחרות… יש אלטרנטיבות לשמש הקופחת 😉

לקפוץ לסטודיו אקספוז

וולקאם, הסטודיו כבר לגמרי בראש הסתוי, ומוכן לחורף. האור העמום באקספוז יעטוף אתכם בשמיכה של ביטחון והמוסיקה תלטף לכם את האוזניים. האוירה החושנית תזכיר לכם שאפשר להתקלף מהשכבות המיותרות לא רק בקיץ, ושבאקספוז יש לזה גם קסם מיוחד של גילוי, מסע והצצה לעולם שמשלב אמנות, עירום ואהבה. אהבה עצמית, כי אם לא תאהבו את עצמכם וגופכם איך האחרים יאהבו? ואהבה הדדית, כי אם תבואו בזוג מובטחת לכם פתיחה חמה במיוחד לעונה הקרה. הסשנים של סטודיו אקספוז הם חויה שחייבים לעבור, אז תתכווננו לתדר הנכון, תרימו טלפון ונקבע…ושיהיה סתיו חושני!

כורסא. מן אביזר כזה עם המון פרשנויות אפשריות. כורסא יכולה להיות הכי "סבתא חנה"; סולידית, שמרנית, מוקפדת, מהוגנת. והיא גם יכולה להיות אחרת. פרופס לצילומים ארוטיים למשל.
הכורסאות בסטודיו אקספוז ראו דבר או שניים במהלך שרותן הנאמן בסשנים של הלקוחות. סבתא חנה היתה נתקפת קוצר נשימה, או אולי אם זו ממש סבתא חנה מיוחדת היא היתה קורצת ונזכרת ב"כשאני הייתי צעירה…"
לכו תדעו, לכולם יש סודות, אולי גם לסבתא היו? אני רוצה להאמין שכן.
לא מזמן בועידת הנשיא התקיים פאנל בו ראיינה אילנה דיין את שמעון פרס. היא שאלה אותו לפני סיום אם יש משהו שאנחנו עדיין לא יודעים עליו? פרס, בן תשעים אבל צלול וחיוני כמו בקבוק מים מינרלים ביום קיץ לוהט, לצידו לא פחות משרון סטון, ענה בחצי קריצה שאנשים שאין להם סודות הם אנשים משעממים. אחלה תשובה. במיוחד אם שרון סטון יושבת לידך ומריצה איתך דחקות וחיוכים.
בחזרה לסבתא חנה. באמת שאחת הספות בסטודיו נתרמה לי ממישהי שהסלון של סבתא רבץ אצלה בבית שפינתה וחיפשה מי יפרוש עליו חסות. כורסא אחרת אספתי מאחד דתי, שהחליף סלון ורצה הגורל ועברתי עם הרכב בדיוק כשהוא הוריד את הכורסא לרחוב להשאירה לכל חפץ. חפצתי. לפעמים נדמה לי שרוח הקודש קצת מאוכזבת. פעמים אחרות אני בטוח שהכורסא זוכה להשגחה עליונה ולכבוד של מל(א)כים.
כך או כך, מקבץ כורסאות לתחילתו של שבוע סקסי.